<h1>ארחות חיים הלכ' ברכות סימן ע"ג</h1>
<h2>דף ס:</h2>
כתב הרמב"ם ז"ל העושה מצוה ולא בירך עליה אם מצוה שעשייתה קיימת מברך אחר עשייה ואם דבר שעבר הוא אינו מברך. כיצד הרי שנתעטף בציצית או לבש תפילין או ישב בסוכה ולא בירך תחלה חוזר ומברך אח"כ כל זמן שעשייתה קיימת וכן כל כיוצא בזה. אבל אם שחט בלא ברכה או כסה בלא ברכה וכיוצא באלו שכבר נגמרה עשייתן אינו מברך. והגר אינו מברך על הטבילה עד אחר הטבילה לפי שעדיין אינו יכול לומר אקב"ו על שעדיין לא נתקדש עד שיטבול ולפי' מברך אחר הטבילה ובהלכות נטילת ידים כתבתי דעות הפוסקים בזה. כל מצוה שעשייתה גמר חיובה כגון מעקה מברך בשעת העשיי' ושאין עשייתה גמר חיובה אחר שיש אחר עשיית' צווי כגון העושה סוכה או לולב שופר או ציצית תפלין ומזוזה אינו מברך עליהם בשעת העשייה אלא בשעה שעושה הצווי האחרון, כגון בסוכה בשעה שיושב בה, בלולב בשעה שמנענעו, בשופר בשעה שישמע, בציצית בשעה שיתעטף בה, במזוזה בשעה שיקבענה. ובירוש' גרסינן העושה סוכה לעצמו לולב לעצמו מברך בכלהו בשעת עשייתן לעשות. וכתב מפרש אחד וז"ל והא מילתא לא אזלא אליבא דגמרא דילן דהא בפ' התכלת גבי ציצית דמברך לעשות ציצית ואקשינן עלה והא סוכה דכשרה בעכו"ם וישראל ואין צריך לברך עליה דתניא העושה סוכה לעצמו מברך שהחיינו ואלו לעשות לא קאמר. ור' חסדא סבר כל מצוה שכשרה בעכו"ם ישראל אין צריך לברך עליה וסוכה כשרה בעכו"ם כדתניא סוכת גנב"ך הילכך אינו מברך לעשות אלא שהחיינו וכדתניא בברייתא דהכא לענין סוכה העושה סוכה לעצמו מברך שהחיינו נכנס לישב בה מברך לישב בסוכה. והאידנא דלא מברכינן זמן בסוכה בשעת עשייה סמכינן אהא דר' אשי דאמר חזינא ליה לר' כהנא דמסדר להו לכלהו אכסא דקידושא. והראב"ד ז"ל אומר מי שלא אכל בסוכה בליל ראשון של חג מפני הגשמים למחר צריך לברך זמן בשם סוכה כי הזמן שבירך הלילה בכוס של קידוש חוץ לסוכה לא עלתה לו כי אם לי"ט בלבד כיון שלא קיים הלילה מצות סוכה, הלכך זמן דלילי הפסח עולה לי"ט ולמצה ולמרור ולד' כוס', וזמן דליל חג הסו' עולה לי"ט ולסו' אם ישב בה בלילה אבל אינו עולה ללולב, וזמן דר"ה עולה לי"ט ואינו עולה לשופר דכיון דאין מצותן בלילה זמן די"ט שבירך בלילה אינו עולה להן. וזמן דלולב לא מברכינן לה בשעת עשייה ומברכינן לה בשעת נטילה בשני ימים טובים דומיא דסדורא דכסא דקדושא. מיהו אם בריך ליה זמן בשעת עשייה תו לא צריך ליה בשעת נטילה. וי"א שאין אומרים זמן בנטילתו בי"ט שני כי אם בי"ט ראשון בלבד לפי שלא מצינו שרש ועיקר בברכה זו אלא בשעת עשייתו בחול כשאוגדו ומתקנו הילכך ברכה בי"ט לא גרעא מברכה דבשעת עשייה. והלכתא אומרים זמן בר"ה וי"ה ולא מיבעיא בליל ראשון דאפילו בליל שני אומרים אותו וכן השיב ר' משולם בר' קלנימוס. אבל הר' יהודה הר' הצרפתי לא היה אומרו אלא בליל ראשון וליתא עכ"ל המפרש. והבעל העתים ז"ל כתב ורובא דעלמא נהגו שמברכין זמן בין בי"ט ראשון בין בי"ט שני. כתב הרמב"ם ז"ל כל מצוה שהיא מזמן לזמן כגון שופר סוכה ולולב ומקרא מגלה ונר חנוכה וכן כל מצוה ומצוה שהיא קנין לו כגון ציצית ותפלין ומזוזה ומעקה וכן מצוה שאינה תדירה ושאינה מצויה בכל עת שהרי היא דומה למצוה שהיא מזמן לזמן כגון מילת בנו ופדיון הבן מברך עליהם בשעת עשייה שהחיינו. ואם לא בירך שהחיינו בשעת עשייה מברך שהחיינו בעת שיוצא בהן ידי חובתו אחר הברכה הקבועה בהן. אחד העושה מצוה לעצמו ואחד העושה אותה לאחרים מברך קודם עשיית' אקב"ו לעשות אבל אינו מברך שהחיינו אלא על מצוה שעושה אותה לעצמו עכ"ל הרמב"ם ז"ל ע"כ. טעם למה אין מברכין שהחיינו על ביעור חמץ וספירת העומר לפי שאין מברכין ברכה זו אלא א"כ המכוון מן המצוה נעשה בזמן ברכה הלכך אין לברכה על ביעור חמץ לפי שהמכוון על ביעור חמץ כדי לאכול מצה לפי' אין לברכה קבע עד אכילת מצה. וה"ה על ספירת העומר לפי שהמכוון מהספירה לעשות חג שבועות ביום נ' לפיכך אין לברכה עד חג שבועות והכלל הזה מכוון בכל מה שמברכין שהחיינו ואין לפקפק בו. והרשב"א ז"ל כתבו בתשובות. בספר המאור נמצא לגאונים ז"ל בתשובות לא מצינו ברכת זמן אלא בדבר שיש בו הנאה כגון נטילת לולב וסוכה שהיא לשמחה ותקיעת שופר לזכרון ישראל לאביהם שבשמים ומקרא מגלה דחס רחמנא עלן ופדיון הבן לפי שיצא מכלל נפל וספיר' העומר אין בו זכר לשום הנאה אלא לעגמת נפשנו לחרבן בית מאויינו שיבנה ב"ב ובהלכות חמץ ומצה תמצא עוד מזה.
